ניו אורלינס – התגעגעתי אז באתי

הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים המתארים את הטיול שלנו בדרום מזרח ארהב עם קרוואן. מלבד תיאור הטיול תמצאו כאן גם הרבה טיפים.
לפוסט הקודם – לאורך מפרץ מקסיקו: פלורידה, אלבמה ופסטיבל מכוניות עתיקות במיסיסיפי
לפוסט הבא – פסטיבל אופנועים באלבמה 
לרשימת כל הפוסטים שעלו עד כה

ניו אורלינס

יום שלישי 3/10/2017

המקומיים קוראים לה NOLA (קיצור של New Orleans LouisianA).
יש כאלו שקוראים לה Crescent City – “עיר הסהר” – על שום צורתה כחצי ירח הנובעת מעיקול נהר המיסיסיפי העובר בתוכה.
אבל בשבילי היא The Big Easy – העיר הנינוחה, המוזיקלית, השמחה, ערב רב של צבעים ותרבויות, המקום בו התפתחה מוזיקת הג’אז. עיר של אווירה.

קמנו בבוקר בעצלתיים, יודעים שממתינה לנו נסיעה קצרה של שעה וחצי, אז לא מיהרנו לאף מקום.
התחלנו את הנסיעה לניו אורלינס על כביש 90 העובר לאורך החוף ומשם לכביש 10 העובר מעל הים. דרך מופלאה.

הגענו היישר אל הקמפ הנמצא במרחק הליכה מהרובע הצרפתי.
ביומיים הקרובים נאפשר לקרוואן לנוח ונטייל בעיקר ברגל. מזג האויר נעים מאוד ומקל עלינו את הביקור בעיר.

הרובע הצרפתי

הרובע הצרפתי הוא אזור קטן יחסית, המהווה את המרכז התיירותי של ניו אורלינס. גבולות הרובע הם:
נהר המיסיסיפי ממזרח
רחוב Iberville מדרום
רחוב N. Rampart ממערב
רחוב Esplanade מצפון

הרחובות המרכזיים הם רחוב Decatur העובר במקביל לנהר, ורחוב Bourbon במרכז הרובע.
מוזיקה חיה אפשר למצוא, בעיקר בערב, באזור הרחובות Frenchmen, Esplanade ו- Decatur .
בכל מלון או מרכז מידע לתיירים תוכלו למצוא מפה של הרובע.

בגלל שזו הפעם השלישית שלנו בניו אורלינס, פסחנו על הרבה מהאטרקציות והתמקדנו בעיקר בשוטטות ברחובות. הסתובבנו קצת בין הרחובות המוכרים, נכנסו קצת לחנויות הצבעוניות והלכנו. הרבה הלכנו. עד שהתעייפנו.

מאחר שהקמפ היה קרוב, חזרנו אליו למנוחה ובערב חזרנו שוב לרובע הצרפתי, להמשיך את השוטטות.
כמובן שלא ויתרנו על קפה או’לה והסופגניות הטעימות של קפה דו-מונד (Café du Monde), כי זה לא ניו אורלינס בלי קפה דו-מונד.

סיפור קטן של סגירת מעגל

את הרומן שלנו עם מוזיקת הג’ז התחלנו בחנות דיסקים קטנה שמצאנו ברחוב Decatur, לפני 13 שנה. הדיסק שרכשנו שם ליווה אותנו במסע הארוך וגם שנים אחר כך. כשחזרנו לשם עכשיו, כדי לרכוש עוד כמה דיסקים, גילינו שהחנות ועוד כמה עסקים שהיו שם, כבר עזבו את המקום.
במהלך השוטטות שלנו ברובע הצרפתי, קלטה הגר חנות דיסקים (הגברת הזו פריקית של דיסקים) – Louisiana Music Factory. כמובן שנכנסנו. אחרי חצי שעה של הסתובבות בחנות ומילוי הסל, שאלתי את בעל המקום אם החנות חדשה, כי אני לא זוכרת אותה.
“החנות ותיקה, אבל המקום חדש. בעבר היינו ברחוב Decatur”. יצאנו עם חיוך, לא לפני שסיפרנו לו שהוא זה שפתח עבורנו חלון למוזיקת הג’ז.

יום רביעי 4/10

את הבוקר התחלנו בטיול לאורך הטיילת בפארק וולדנברג (Woldenberg Park) העוברת לאורך נהר המיסיספי. הלכנו לאורכה עד שהגענו לנמל המעבורות שמעביר לצד השני של הנהר (Canal Street Ferry Terminal).

עלינו על המעבורת ($2 לאדם לכיוון), ולשוט לצד השני של הנהר, אל שכונת Algiers Point. תכל’ס – אין שם כלום, חוץ מטיילת העוברת לאורך המיסיסיפי. או בעצם, לא השתנה כלום ב- 8 השנים שעברו מהפעם האחרונה שהייתי פה.

זה לא ניו אורלינס בלי הופעת ג’אז חיה

אחד הדברים שתכננו לעשות היה לראות הופעת ג’אז. חיפשנו מקום בו אפשר לאכול ארוחת ערב וגם לראות הופעה חיה. מוזיקה חיה אין בעיה למצוא ביו אורלינס, הבעיה היא למצוא מקום שניתן להיכנס אליו עם קטינים (גיל 21 ומטה). רוב ההופעות החיות מתקיימות בפאבים שמגישים אלכוהול, והכניסה אליהם לקטינים אסורה. ואנחנו עם 2 קטינות.

אז, מצאנו כל מיני מקומות אבל פסלנו אותם מיד.
או שהם היו אפופי עשן, או שהגישו אוכל שנראה לא משהו, או שהמוזיקה החיה מתחילה מאוחר מאוד.
שניה לפני שהתייאשנו, וממש במקרה, מצאנו את The palm Court Jazz Cafe – שהיתה בדיוק מה שחיפשנו – אוירה מיוחדת, ארוחת ערב טובה והופעה מהנה ביותר של להקה מקומית שניגנה לנו ממיטב הג’אז המקומי. המקום לא זול אבל שווה ביותר.
שימו לב – המקום פעיל בימים רביעי-ראשון. בכל יום יש הופעה אחת בלבד.
מומלץ לבדוק את לוח ההופעות לפני שמגיעים. מומלץ מאוד!

בנימה אישית

ניו אורלינס היא העיר שאני הכי אוהבת בארצות הברית, אפילו יותר מניו יורק. זו הפעם השלישית שאני מבקרת בה, ומשום מה הפעם היא השאירה בי טעם קצת חמצמץ.
זה התחיל עם ריחות ביוב חזקים שקיבלו את פנינו בכניסה אל העיר והמשיך עם הריקנות הלא אופיינית לניו אורלינס.

העיר נראית קצת ריקה, יחסית לפעמים הקודמות שהייתי בה. המסעדות ריקות, בחנויות בקושי יש לקוחות, הרבה עסקים שמו שלט למכירה, רחוב בורבון לא מלא אנשים כמו תמיד. אפילו קפה דו-מונד, שבעבר היינו צריכים להמתין הרבה זמן כדי למצוא מקום, היה חצי ריק.

ועוד משהו – שיכורים. פה ושם רואים איזה שיכור או שנים (או שלושה) יושבים על מפתן בית או פאב. הם לא מפריעים. אבל התחושה לא נעימה. לא זוכרת שהיתה כמות כזו של שיכורים ברחובות בביקורים הקודמים שלי בעיר.
בתחושה שלי – משהו לא טוב עובר על העיר הזו ואני מקווה שהיא תחזור להיות מה שהיתה בעבר.
מה שבטוח – הרומן שלי איתה עוד לא נגמר.

לינה בניו אורלינס – French Quarter RV Resort
קמפ לא גדול במרחק הליכה מהרובע הצרפתי (מיקום, מיקום, מיקום)
החלקות מרוצפות, יש מרווח טוב בין החלקות, בריכה שירותים ומקלחת, חדר כושר, מועדון, חלק מהחלקות עם גזיבו ושולחנות – חלקות פרימיום. חיבורים מלאים. יקר מאוד, בהתאם למיקום. בכל בוקר יש קפה במועדון. אפשר ללכת מהקמפ לרובע הצרפתי ברגל.
כששאלנו לגבי ההליכה בחושך באזור, הפקידה בקבלה אמרה שהיא לא ממליצה. בפועל יצא לנו לעשות את הדרך מהקמפ לרובע וחזרה מס’ פעמים, גם בלילה ולא היה נורא. יש תאורה לכל אורך הדרך.
ציון 3 מתוך 3 – אין ספק שהמיקום כאן עושה את הכל, אבל הקמפ גם עומד בפני עצמו עם רמת השרות שהוא מספק.

חניה לקרוואנים בניו אורלינס – קרוב מאוד לקמפ שבו שהינו יש מגרש חניה ציבורי (בתשלום) שניתן לחנות את הקרוואן. הוא נמצא במרחק הליכה מהרובע הצרפתי Basin Street Parking Lot.
כשעברנו שם ראינו זוג עם קרוואן שהיה שם כל הלילה. אני מניחה שהתשלום עבור החניה היה זול יותר בצורה משמעותית מעלות הקמפ. לא יודעת אם מבחינה חוקית זה מותר.

“חלף עם הרוח” – פעם שלישית גלידה

יום חמישי 5/10/2017

הגר מאוד רצתה לבקר בחווה ישנה. מאחר שכבר ביקרנו בעבר בחוות Oak Ally Plantation ובחוות Lora Plantation נכנסנו לחוות San Francisco Plantation.

הסיפור של החווה מתחיל ב 1827, כאשר אלייזה ריליו, החל לרכוש אדמות ועבדים כדי להקים מטעי סוכר. הוא מעולם לא התכוון להתגורר במקום, וכך, שלוש שנים אחרי, הוא מכר את החווה לאדמונד בוזונייה מרמיון, ברווח של 50 אלף דולר.
אדמונד המשיך לרכוש עבדים ואדמות, הגדיל את החווה וחווה הצלחות גדולות.
בשנת 1856 סיים אדוארד לבנות את בית האחוזה, הבנוי בסגנון קריאולי עתיק ונראה מרחוק כמו ספינת נהר.

השם המקורי של החווה היה Sans Frusquin – תרגום מסלנג צרפתי שמשמעותו “בלי אף גרוש בכיס”, כפרפרזה על העלות הגבוהה שהושקעה בבניית הבית והחווה. לאחר מכן שונה השם ל”סן פרנסיסקו” שנשמע דומה.

סיור בחווה אורך שעה ובמהלכו מתגלה הסיפור של המקום. אישה לבושה בבגדי התקופה הדריכה אותנו בין חדרי האחוזה. מאחר שאסור היה לצלם בתוך המבנה, אין תמונות להתרשמות. הסיפור עצמו מעניין, אך מה שיור מעניין זה ש- 99% מהמידע על המקום קיים ממקור ראשון. מכתבים שכתבה בעלת הבית לאימה שגרה בגרמניה היוו מקור מידע מהימן לסיפור החווה העתיקה.

פנים הבית נראה ישן מאוד. חלק מהקירות מתקלפים והתחזוקה לא משהו.
כחלק מהרצון לשמר את ההיסטוריה, ומכורח המציאות, נמכרו חלק מאדמות החווה למפעל פטרו כימי שנבנה בצמוד אליה בתמורה לכך, המפעל עוזר לתחזק את המקום.

המסלול שלנו

עד כאן הפעם, נתראה בפוסט הבא: פסטיבל אופנועים באלבמה
לקריאת הפוסט הקודם: לאורך מפרץ מקסיקו: פלורידה, אלבמה ופסטיבל מכוניות עתיקות במיסיסיפי
לרשימת כל הפוסטים שעלו עד כה
לכל הפוסטים על ניו אורלינס