חשבתם פעם לקחת חופשה ולהיות תיירים בישראל?
לא נסיעה של יומיים-שלושה, אלא ממש טיול, כמו שמתכננים טיול לחו”ל. הרי גם ישראל היא חו”ל עבור מישהו….
אחרי 9 ימים של טיול סובב ישראל, כולו על אופנוע, אני יכולה לומר בוודאות שיש לנו ארץ נהדרת.
היא יפה, יש בה אנשים חמים וחברותיים, אוכל טעים, והרגשה של בית.
אבל רגע, זה באמת הבית.
בחג השני של פסח 2019, יצאנו לטיול זוגי על האופנוע, מסביב לכל ישראל.
הגענו לאילת, לחרמון, לים ולנגב. זגזגנו בין האתרים השונים, גילינו מקומות שלא ידענו עליהם, נסענו בכבישים שלא הכרנו קודם וחווינו את הארץ בצורה שונה ממה שרגילים. פגשנו גם המון חברים שכבר הרבה זמן רצינו לבקר.
במהלך הטיול, ניהלתי יומן מסע בפייסבוק.
היומן נכתב בזמן אמת, בכל לילה, קצת לפני השינה, ואני מעלה אותו כאן, בצרוף קישורים לאתרים שהיינו בהם, קישורים למסלולים היומיים ותובנות מהטיול (פרק התובנות נמצא בסוף הפוסט).
אני מקווה שהמסע הזה ייתן לכם השראה לצאת ולטייל במקומות שלא רואים בכל יום.
לא חייבים עם אופנוע, אפשר גם ברכב.
חפשו בפייסבוק – #סובב_ישראל_על_אופנוע
אי שם בחודש פברואר
תשמע, יש לי רעיון מופרע.
שקט… ואז: “דברי”
“בוא נצא לטיול סובב ישראל על האופנוע”
“🙄😏😁 נשמע מעניין… מה, כל ישראל?”
“כן. בערך שבוע. בוא נבדוק כמה זה בק”מ.”
מפה לשם, 9 ימים סובב ישראל על אופנוע.
אז, מסלול כבר יש,
כל הלינות כבר סגורות,
היציאה: ביום שישי ( 26/4) על הבוקר
האתגר הגדול: איך לעזאזל מכניסים בגדים וציוד לשני אנשים, ל- 9 ימים לתוך 3 מזוודות קטנות של אופנוע?
1 – שישי 26/4 – מטללים דרך כביש 10 לאילת
2 – שבת 27/4 – מאילת לעין גדי
3 – ראשון 28/4 – מעין גדי לעמק יזרעאל
4 – שני 29/4 – מעמק יזרעאל לכפר חרוב
5 – שלישי 30/4 – מכפר חרוב לגליל המערבי, דרך רמת הגולן
6 – רביעי 1/5 – מהגליל המערבי לגליל התחתון
7 – חמישי 2/5 – מהגליל התחתון לכביש החוף
8 – שישי 3/5 – מכביש החוף לאזור ירושלים
9 – שבת 4/5 – מאזור ירושלים לטללים דרך הנגב המערבי
המטרה של המסע הזה היא לפגוש את הנופים ואת האנשים שבדרך.
יאללה, הולכת לארוז, נתראה בדרכים.
שישי 26/4/2019
אנחנו יוצאים לדרך במזג אויר מושלם. הכיוון: עזוז ומשם נסיעה למצפה רמון דרך כביש הגבול- כביש 10.
כביש 10 עובר ממש בצמוד לגבול המצרי. זו היא דרך יפה עם נוף בתולי מהמם שבשנים האחרונות נפתחת לתנועה במהלך החגים (שימו לב, לפי גוגל לא ניתן לנסוע משם ולכן הוא מציג דרך שונה ממה שהיה בפועל).
בדרך הזו נסענו כבר כמה פעמים בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שאני נוסעת בה עם אופנוע.
לא ידעתי כמה מהמורות יש בכביש הזה…
בכל מקרה, כבר למדתי לזהות אותן ממרחק ולהזדקף תוך כיווץ הבטן כשמתקרבים.
יש מצב שאני חוזרת עם קוביות בבטן מהטיול הזה.
בהר חריף אנחנו פונים לכיוון מצפה רמון.
קצת לפני מצפה רמון אני רואה בקצה העין להקת חסידות שעצרה לנוח מהמסע בדרך צפונה. פייר, התרגשתי.
במצפה רמון יורדים למטה אל מכתש רמון. מסתבר שאי אפשר לשבוע ממראות המכתש הצבעוני הזה.
ממשיכים לאילת דרך כביש 12. המון מדבר ביום אחד, אבל כזה שמשתנה מאזור לאזור ומחליף צבעים בלי הרף.
הגענו לאילת קצת עייפים והרבה רעבים.
בסוף היום עוד הספקנו להתארח אצל ארן ולאה לקפה ומאפה.
לינה: Stacey’s Stylish studio – יחידת אירוח (צמודה לבית פרטי) ממש ממש נחמדה ומושקעת שנמצאת באחת השכונות השקטות של אילת. יש חניה (חינם), אינטרנט (חינם), מרפסת + דשא ומארחים מאוד נמדים (דוברי עברית, אנגלית ורוסית). ללא ארוחת בוקר. מומלץ..
שעת יציאה 09:00
קילומטרים 310
אבדות – 1 (משקפיים )
מזג אויר: נעים, עד שהגענו לאילת. הרוח החמה צלפה לי בפנים והמעיל עם הקסדה לא ממש עזרו כאן.
סחוניה דיל מות.
הכי אהבתי: שאפשר לחוש את הטבע בנסיעה.
הכי שנאתי: את החום כשהתחלנו לרדת לכיוון אילת.
שימו לב – גוגל לא נותן מסלול הכולל את כביש 10, בגלל שהכביש סגור לתנועה בדרך כלל.
שבת 27/4/2019
יוצאים מאילת לכיוון צפון. מזג האוויר ממש, אבל ממש, נעים.
הנוף המדברי מלווה אותנו לאורך כביש 90 ואני מתפעלת מהצבעים בכל פעם מחדש.
ככל שהדרך מתקדמת, זזים ההרים הצידה ומפנים מקום לישובים.
מושב פראן היה העצירה הראשונה שלנו במסלול.
“אין לך ברירה, אתם חייבים לעצור אצלנו. וארוחת בוקר עלי” כתבה לי עדה.
כבר הרבה זמן עדה לוי ואני מתכננות להיפגש וזה אף פעם לא יוצא לפועל. אז עצרנו אצל עדה וגיל, ואכלנו ודיברנו ועוד דיברנו ועוד ועוד, ובלי להרגיש עברו 5 שעות (!)
את מושב פראן אנחנו עוזבים בצהריים. נעים זה כבר לא , שלא לדבר על השיער המתנפנף שמצליף לי בעורף תוך כדי רכיבה.
מיד עשיתי קוקו ספונג’ה שהפך מהר לתסרוקת גולדה בגלל המאבק של הקוקו עם הקסדה.
נראה לי קסדה עם חור לקוקו זה הסטרטאפ החדש.
“בואי נעשה את דרך השלום” הוא אומר לי.
“בטח”, זורמת איתו ובלב חושבת, מה קשור עכשיו דרך השלום? אני מתה מחום!
דרך השלום היא בעצם דרך שרות סלולה באורך 42 קמ’ המחברת בין מושב עין יהב למושב עידן, ועוברת בין מטעי התמרים של הישובים, עם נוף נפלא של הגבול עם ירדן.
כבר בתחילת מסלול הנסיעה אנחנו עוצרים להפסקה בחניון ה”זיל”, הקרוי על שם משאית הזיל הישנה שהוצבה שם.
אני אוהבת נסיעה שמתחילה במנוחה. במיוחד כשחם מאוד.
בהמשך הדרך נמצא מצפור השלום, תצפית מרהיבה שצופה על כל עבר הירדן, אז עוצרים לתצפית ולקצת צל.
ממשיכים בנסיעה. נוף הבתרונות מתחיל להופיע וללוות אותנו כמעט עד ים המלח. מרהיב.
הגוונים החומים מתחלפים לגוונים בהירים ואני טורפת את המראות מכל הצדדים.
לקראת ערב מגיעים לדרום ים המלח. השמש נמוכה בשמים ובקושי אפשר לצלם תוך כדי רכיבה.
מגיעים לאזור המלונות בים המלח לארוחת צהריים-ערב. אכלתי כאילו אין מחר.
מזג האוויר נהיה נעים ואנחנו מתיישבים מול הים נהנים מהבריזה.
חו”ל זה כאן. באמת.
עוד בערך חצי שעה נסיעה ואנחנו בעין גדי.
לעין גדי הגענו כבר בחושך, מפספסים את הנוף שבדרך.
זהו להיום, עייפה מתה.
שעת יציאה 09:15
קילומטרים: 250
לינה: בית ספר שדה עין גדי.
מזג אויר: בבוקר עוד היה נעים, אבל אחרי פראן היה ממש חם.
הכי אהבתי: את המפגש עם עדה וגיל.
הכי שנאתי: את החום, איזה חום.
ראשון 28/4/2019
בית ספר שדה עין גדי ממוקם על ראש המצוק המשקיף על שמורת עין גדי.
אנחנו קמים בבוקר לנוף מרהיב של ים המלח.
מהצד השני של המצוק יש תצפית על שמורת נחל דוד.
ושקט. הרבה שקט.
בבוקר אנחנו פוגשים את בועז, שמארח אותנו בבית ספר שדה עין גדי.
וככה מתנהלת לה שיחה על החיים באזור ים המלח. חבל ארץ קשוח האזור הזה. לא פשוט מבחינת מציאת מורים, רופאים ופרנסה. וים המלח הנסוג לא ממש עוזר.
הידעתם שרפואה דחופה מפנים כאן במסוק?
אז אם את בהריון ויש לך ירידת מים או צירים דחופים, תגיעי לעין גדי. יפנו אותך במסוק ואולי היילוד יזכה לטיסה חינם במטוס הרפואי של מד”א לכל חיים.
עוזבים את עין גדי לכיוון צפון.
הדרך עוברת לאורכו של ים המלח. פעם היה פה ים של מלח. היום יש כאן ים של בולענים.
לאורך כל הדרך שלטי אזהרה המורים להתרחק מהבולענים.
בגלל אותם בולענים סגרו את חוף עין גדי והחניון הצמוד לו. עכשיו יש כביש שעוקף את כל האזור התיירותי ומה שנשאר שם זה רק הזיכרונות.
והתמרים.
המון מטעי תמרים צמחו להם באזור שהיה פעם ים המלח. קצת שמח בלב וירוק בעין.
נכנסים לעין פשחה לארוחת בוקר מאולתרת. נחמד המקום הזה, יש כאן חניון לילה עם מקלחות ושירותים מסודרים. חבל שחלק מהשמורה היה סגור למבקרים.
היעד הבא שלנו הוא התצפית על מנזר סנט ג’ורג‘.
בצומת אלמוג אנחנו עולים על כביש 1, חולפים על פני הכניסה ליריחו. מכוניות עם מספר פלסטיני עוברות אותנו.
אין לי מושג מה להרגיש לגבי זה. אני לא יודעת אם לפחד או לזרום. זרמתי, מתפללת בלב שגם הם רוצים קצת שקט בחיים.
מגיעים לתצפית. מיד קולטת העין את המפל הזורם של ואדי קלט. מזיזים מבט ימינה, והנה מנזר סנט ג’ורג’ החצוב בסלע. ומתחת אמת המים. וכל הטיולים שטיילתי כאן בתור נערה חוזרים אלי בשניה. 40 שנה בערך לא הייתי כאן, והמצלמה לא מעבירה את התחושה של המקום המיוחד הזה.
בדרך למטה אני עוד מספיקה לרכוש כפייה לבנה כדי לשים על הראש במקום כובע.
חוזרים חזרה לכיוון כביש 1. בזווית העין אני קולטת את המילה “תצפית” בכניסה לישוב מצפה יריחו. לא צריכה יותר מזה.
“כנס, כנס כאן. נראה לי שיש פה תצפית, בוא נראה מה זה”.
נכנסנו. השלט מודיע “מרפסת ים המלח“. אף פעם לא שמעתי על זה.
בכניסה למצפה יריחו שאלנו איך מגיעים לתצפית. “תפנו ימינה ותמשיכו עם הכביש עד הסוף, עד לצומת. שם תפנו ימינה. יש שילוט”.
מגיעים לצומת, פונים ימינה והדרך לא נגמרת.
” תקשיבי, אין פה כלום”
“תמשיך, בטוח יש פה משהו. אל תדאג”.
והדרך באמת נראית כמו משהו שלא סגור על עצמו, כאילו נוסעים לאזור תעשייה.
ופתאום השלט: מרפסת ים המלח.
יורדים מהאופנוע. השמש יוקדת ואני שולפת באלגנטיות את הכפייה שקניתי לפני 5 דקות.
מכסה את הראש ו… נשבעת לכם שלא חזרתי בתשובה. זה רק נראה ככה.
יורדים מהחניה אל התצפית, ופתאום מתרחב הלב מהמראה. תצפית מעלפת על כל הרי יהודה. מצד אחד של התצפית כל הגזרה מיריחו ועד ים המלח פרושה לפנינו. מהצד השני שלה, כל מדבר יהודה.
מטורף. אני למות פה עכשיו.
הערה חשובה: מצפה יריחו הוא ישוב דתי ולכן אין להגיע למקום עם רכב בשבתות וחגים.
חוזרים לצומת אלמוג לביקור קצר במסעדה המצויירת בצומת לידו. המסעדה הזו היא בעצם חורבה של מסעדה ירדנית גדולה ויפה שהשקיפה אל הנוף של ים המלח, בימים שהים הגיע עד למסעדה כמעט. בשנת 1973 צייר חייל צהל על קירות המסעדה ציור משגע שהוא העתק מדוייק של מפה צלבנית של ארץ ישראל. בפעם הקודמת שהייתי שם עוד הספקתי לצלם תמונות נפלאות. לצערי, מאז צויירו על הקירות ציורי גרפיטי שקצת הרסו את הציור. שווה להיכנס לשם לפני שהמקום ייהרס לגמרי.
המסעדה נמצאת על כביש 90 מול תחנת הדלק לידו בצומת בין כביש 90 לכביש 1.
הנקודה הבאה במסלול היא אתר הטבילה קאסר אל יהוד. טוב, את המקום אנחנו כבר מכירים ואנחנו נכנסים בעיקר כדי לעשות וי ולקבל קצת צל בחינם.
אז עושים וי, מצלמים כמה תמונות ובעיקר מדברים ארוכות עם החיילות ששומרות שם על הגבול.
ובראש שלי מסתובבת כל הזמן המחשבה “איזה מקום הזוי זה”. גבול שמסומן ע”י מצוף בתוך נחל קטנטן, שמשני צידיו תמונה מראה: נוצרים מכל העולם יורדים לטבול בנחל בחרדת קודש וחיילים ( משני הצדדים) מוודאים שכל תייר שנכנס לטבול בירדן יצא בדיוק מהצד ממנו נכנס. מעניין איך היה נראה המקום ללא גבולות ושומרים.
ממשיכים להצפין וככל שמתקדמים, משנה הנוף את צבעיו. תוך חצי שעה אנחנו עוברים ממדבר חום לנוף ירוק.
מתחילים לטפס על הגלבוע והירוק הופך ליותר ירוק. פתאום כבר לא חם, ואפילו מרגיש לי קצת קר.
בא לי להוציא את הכפייה שהפכה אותי לדוסית ולשים אותה על הצוואר. אני מתלבטת עם עצמי איך הוא יגיב אם אני אגיד לו לעצור עוד פעם, לפתוח את התיק עוד פעם ולעשות בלגאן בארגז רק בשביל כפייה.
החלטתי לא לבדוק את זה. אם אני אהיה חולה, יש את מי להאשים.
רוכבים בדרך נוף הגלבוע. צבעי הבקעה המרהיבים פרושים לפנינו. עוד רגע נראה גם את צבעי העמק.
עכשיו אני באמת מצטערת שלא סחבתי מצלמה נורמלית.
בחוות הטורבינות “רוח הגלבוע” עוצרים לתצפית והפסקה קלילה.
עוזבים את הגלבוע ונוסעים על הכביש המהיר לכפר ברוך אל גולן וחגית שמארחים אותנו הלילה.
במהלך הנסיעה ממש קפאתי מקור.
נוט טו מיי סלף: לשים צעיף בכיס של המעיל שיהיה בהיכון.
וואו, זה היה חתיכת יום.
סה”כ ק”מ 300
שעת יציאה 09:30. מיום ליום היציאה מתארכת. רושמת לעצמי לשים לזה לב.
הכי אהבתי: מנזר סנט ג’ורג’ ומרפסת ים המלח.
הכי שנאתי: חוץ מהחום, כלום.
יום שני 29/4/20019
קמים בבוקר בשאנטי, לא ממהרים יותר מידי. סידרנו לעצמנו יום קליל להיום.
אבל לא באנו לנוח, אז אנחנו שמים “הר תבור” בוויז ומתחילים לנסוע.
הוויז לוקח אותנו דרך הכפרים איכסר ודבוריה. הכל בסדר מלבד הבמפרים שפזורים על הכביש במרחקים לא קבועים ובגובה לא אחיד ובמיוחד ללא שילוט.
אז יוצא לא פעם שמגיעים לבמפר במהירות ו.. בואו נגיד שההרגשה היא כמו רכבת הרים בלונה פארק בכל פעם שהישבן שלי נפרד באלגנטיות ממושב האופנוע.
פסגת התבור, כמו תמיד, מספקת מראות מופלאים, אבל מה שמופלא יותר זה בליל השפות ששומעים בחצר. נוצרים בכל מיני צבעים הגיעו לכנסיית ההשתנות ובכל צעד שעושים נשמעת שפה אחרת בצליל אחר.
מגדל בבל זה פה.
יורדים מההר לכיוון כללי כינרת.
בצומת אילנה עצרנו לתדלק. ניגש אלינו בחור מבוגר.
“אהלן, זה אופנוע אספנות? מאיזו שנה? כמה עולה? איך נוסע?”
יושבים ומתחילים לגלגל שיחה. “אני חאלד, בדואי מהצפון גר כאן בכפר סלאמה”
“ואיך קוראים לך?”
“אני יעקב”, הוא אומר.
“אני אושרה”, המשכתי אחריו.
ועוברת לה שעה של שיחה על החיים שלו ועל המשפחה שלו ועל הבדואים בדרום ואפילו גילינו מכרים משותפים.
“ביום חמישי אני מחתן את הבת שלי”, הוא אומר. “בחייאת אללה, תבואו לחתונה. אתם תהיו אורחי הכבוד שלי”.
” היינו רוצים, אבל אנחנו כבר נהיה בדרך חזרה הביתה”.
“טוב, טוב. תרשום את המספר שלי ותן לי את מספר הטלפון שלך” , הוא אומר ומוציא טלפון נוקיה ישן מתקופת היורה שאין לי מושג איך הוא עדיין עובד.
יעקב וחאלד החליפו מספרי טלפון ונפרדנו לשלום.
אז אם מישהו רוצה להיות אורח הכבוד בחתונה של הבת של חאלד, יש לנו את המספר שלו. תגידו שקמחי שלח אתכם.
ממשיכים בנסיעה לכיוון הכנרת. המטרה היא רכיבה בדרך נוף יער שוויץ. עולים בדרכים המפותלות את ההרים מעל לכנרת. הנוף משגע אבל הראות לא משהו. לא נורא, גם זה בסדר.
במצפה אורון שאול ( ע”ש החייל אורון שאול שנהרג בצוק איתן) עצרנו להפסקה קלה.
“מה בא לך לעשות עכשיו?”, הוא שואל.
” לאכול”.
” תשמעי, יש לי רעיון פרוע, בואי נלך לאכול, ואחכ… “
” נלך לצימר,” אני משלימה אותו ושנינו צוחקים.
כבר כמה ימים שאני בלי שנ”צ, בטח שרוצה את הצימר.
אנחנו מוותרים על חמת גדר ונוסעים היישר אל הסוויטה שחיכתה לנו בכפר חרוב, עם הג’קוזי הבנוי והמרפסת הצופה את הכנרת.
האמת, מושלם. באמת. חשבו כאן על כל פרט.
את היום מסיימים בארוחת ערב ממש מהנה אצל שי ומיכל במושב כנף.
שעת יציאה. 10:30. ככה זה כשמתארחים אצל חגית וגולן . לא ממש רוצים לעזוב.
ק”מ. 90
הכי אהבתי: את המפגש עם שי ומיכל.
הכי שנאתי: את הקור בחזרה בלילה מכנף לכפר חרוב
יום שלישי 30/4/20019
יוצאים לדרך אחרי ארוחת בוקר דשנה בכפר חרוב (האמת, ששקלנו להישאר כאן עוד יום, אבל ויתרנו להם).
נוסעים צפונה בכביש 89. החיטה בשדות המוקשים מתחילה להצהיב, מזכירה לנו שעוד רגע הקיץ מגיע.
בתל סאקי עצירה לחילוץ איברים ראשון. עולים לתל, מצלמים, יורדים, נוסעים.
מתקדמים צפונה. החרמון מתחיל להתגלות בין העצים, שלוחותיו מלאות שלג מהחורף שהגיע פתאום במהלך הפסח. הדרך היפה מתפתלת בין ההרים, ופרחי סוף האביב מלווים אותנו לאורכה.
בהר בנטל אנחנו עוצרים לקפה ותצפית. פתאום נהיה לי קריר.
“אולי אני אלבש טייץ טרמי וסווטשירט? נראה לי שקר שם למעלה”
“את לא נורמלית, קצת שלג ואת מתחילה להילחץ.”
החלטתי להקשיב לו ולוותר על כוננות חורף, אבל בקופי ענן אני עוד מנסה למשוך את הזמן עם הקפה, כדי להגיע לחרמון כמה שיותר מאוחר, כדי שיהיה עוד קצת חם.
מטפסים עם האופנוע בכבישים המפותלים. הכניסה לחרמון ריקה. בכניסה לאתר אין עמדת תשלום אפילו. ולחשוב שלפני שבוע כל עמישראל ואישתו היו כאן. הכניסה לאתר עצמו סגורה ואי אפשר להגיע אל השלג שנמצא בפסגה, אבל הנוף, אוי הנוף. הלב מתמלא. והכביש יפה כמו כל כביש הררי.
מהחרמון יורדים לכיוון שמורת הבניאס. בדרך עוד הספקנו לעצור בתצפית מפל סער. נכנסים, מצלמים, יוצאים. כמה יפה.
מגיעים לשמורת הבניאס. למעיינות אי אפשר להיכנס בגלל מפלס מים גבוה, כנראה, אז אנחנו ממשיכים לשביל התלוי כי צריך ללכת קצת ברגל. כמה מים, אמא’לה. מטיילים, מצלמים, יוצאים.
למטולה אנחנו מגיעים בצהריים. בדיוק בזמן למסעדת בשרים מ-ע-ו-ל-ה בשם התחנה. שווה ביותר.
לפני שיוצאים מהעיירה אנחנו עוד מספיקים לעלות למצפה דדו ממנה ניתן לראות את כל עמק החולה ואת כל ההרים מסביב. באסה שהראות לא משהו. עולים, מצלמים, יורדים, נוסעים.
נכנסים לכביש הצפון ומתקדמים מהר מערבה עד לישוב יערה בגליל המערבי. יש לנו מדינה שלמה לסיים והזמן מתחיל להיגמר. הכבישים מעלפים, הכל ירוק עכשיו ומקסים. רוכבים בשקט ונהנים מהנוף. אין צורך לדבר, רק להתבונן.
לפני יערה אנחנו עוד מספיקים להיכנס לפארק גורן לתצפית קצרה על מבצר המונפורט.
נכנסים, מצלמים, חוזרים, נוסעים.
את הלילה אנחנו מעבירים אצל דני וסמדר ביערה.
אנחנו רוכבים כבר 5 ימים ברצף והעייפות מתחילה להצטבר, בעיקר בגלל הרכיבה בחום.
יציאה לדרך: 10:30. נראה לי שחוקי הפורמט משתנים פה בלי הרף.
ק”מ 220
הכי אהבתי: את הגשר התלוי בבניאס.
הכי שנאתי: כלום בעצם. היה יום ממש סבבה.
יום רביעי 1/5/2019
עוזבים את הישוב יערה על הבוקר ופונים צפונה אל ראש הנקרה.
מזג האוויר נעים והרוח מלטפת את הפנים.
בראש הנקרה עושים את המסלול המוכר של ירידה ברכבל וטיול בין הנקרות. הצבע המיוחד של המים בשילוב הנקרות נראה מדהים כמו תמיד.
מראש הנקרה ממשיכים דרומה לכיוון נהריה. תוך כדי נסיעה אני רואה את בריכות הגאות והשפל מתחילות להתמלא.
הכיוון הכללי שלנו הוא היישוב “מעונה” ליד מעלות, לפגוש את רינה, אחות של יעקב. כן, אנחנו מזגזגים לא מעט במסלול שלנו. במעונה אכלנו ארוחת בוקר מאוחרת. זו משפחה אז אנחנו מרגישים ממש בבית.
היעד הבא שלנו להיום היא העיר צפת, והנסיעה עוברת כמובן בין הרי הגליל וכבישים המפותלים. כביש אופנועים. כך אנחנו קוראים לכבישים הרריים.
ככה זה אופנוענים, אוהבים לנסוע עקום, איפה שאפשר להשכיב את האופנוע. ישר מצ’עמם אותם.
מגיעים לצפת. אני חושבת שהייתי בה פעם, בגיל 5 או משהו כזה. אני לא ממש מכירה אותה והיא נמצאת בהרים, אז היה נראה שכדאי להכניס אותה למסלול.
גיליתי עיר צפופה, רועשת ומלוכלכת. אנחנו בורחים ממנה מהר ישר אל יער ביריה, לנוח קצת בצל ולחשב מסלול מחדש.
תוך כדי נסיעה אני מקבלת הודעה: “איפה אתם ישנים היום?”
“אבטליון”, אני כותבת בחזרה.
“קל”ב אלי, לא תקפצו להגיד שלום? “
מחשבים מסלול מחדש ואומרים לבחורה בוויז לקחת אותנו ליישוב “שכניה” לבקר את אילן ויערה.
את יערה אני מכירה מעל 10 שנים ולמרות שהזמינה אותנו מספר פעמים בעבר, עד עכשיו לא נוצרה הזדמנות לביקור.
וככה, בלי להרגיש, השעה שהקצבנו לביקור, הפכה לשעתיים וחצי. ככה זה כשנהנים, לא שמים שעון מעורר.
הלילה אנחנו מתארחים אצל זלי וחווה בישוב אבטליון.
יצא לנו יום חברתי, משהו.
ערב יום השואה היום. תוך כדי נסיעה עוברת בי המחשבה: “המדינה הזו, חבל הארץ המדהים הזה, הוא הניצחון הגדול של היהודים, האנדרטה האמיתית והנצחית עבור כל אלו ששילמו בדמם בגלל יהדותם”.
יציאה: 10:00 בבוקר
ק”מ: 150
הכי אהבתי: את הירוק ירוק הזה.
הכי שנאתי: את הבלגן של צפת.
יום חמישי 2/5/2019
קמים ליום מעונן משהו. קצת מבאס, אבל זה מה יש.
שניה לפני שעוזבים את אבטליון אומר לנו זלי: “רגע, יש בהררית מנזר חצוב בסלע, ממש יפה. לכו תראו אותו”.
איך אני אוהבת את הטיפים של המקומיים. כמובן שנוסעים לשם.
לפני המסלול למנזר יש תצפית מדהימה על בקעת בית נטופה.
אל המנזר שנקרא “מבדד נטופה” (Lavra Netofa) אנחנו מגיעים אחרי הליכה רגלית לא ארוכה בתוך החורש הטבעי בהררית.
מגיעים באמצע שיעור דת כך שלא ניתן לצלם הרבה, אבל המקום באמת יפה ומיוחד.
לא רחוק מהמנזר יש תצפית מדהימה על כל בקעת נטופה עד לכנרת.
מסיימים את המסלול.
לפני שעולים על האופנוע נשמעת אזעקה. מה לעזאזל אזעקה עכשיו? טילים?
לוקח לי שניה להבין שזו בעצם צפירה. הסתכלתי על השעון: 10:00 בבוקר. יום השואה. פדיחה.
עוזבים את הררית. אני פוגשת כבישים שבחיים לא נסעתי בהם. נושמים עוד קצת אויר צלול כיין, לפני שמתחילים להדרים.
“יש איזו דרך נוף שאני רוצה לעשות, מה את אומרת?”
“לא משנה לי, מה שבא לך”
אז נוסעים לטייל בדרך נוף הר טורען. עוד ירוק ועוד כבישי אופנועים. מהתצפית ליד בית רימון אנחנו מצלמים את שטחי החקלאות בבקעת בית נטופה המוצפים מים מהגשם האחרון. נוצר לו שם אגם קטן.
ממשיכים במסלול לכיוון הכרמל. גם שם לא חסרים כביש נוף.
הפעם בוחרים בדרך לא מוכרת שעוברת בדרום הכרמל בין דלית אל כרמל לעין הוד. אממה, קילומטר וחצי מהדרך זה בעצם דרך לג’יפים או לאופנועי שטח. לא מתאימה לאופנועי כביש.
אז אנחנו קופציו וקופצים ועוצרים את הנשימה ובסוף מגיעים לכביש. אפשר לנשום לרווחה.
ממשיכים דרומה על כביש החוף עד המושבה פרדס חנה שמזמנת לנו מפגש נוסף בטיול.
כבר הרבה זמן שאנחנו רוצים לפגוש את טופז וניר בפרדס חנה. ניר וטופז הקימו מיזם חברתי מקסים בשם “הבוסתן של סבא יוסי“. בוסתן קטן עם עצים ובעלי חיים המהווה מפעל הנצחה לסבא יוסי, אביו של ניר.
מה שיפה בכל העניין הוא שהבוסתן פתוח כל הזמן והכניסה אליו חינם, והוא משמש את תושבי השכונה כמקום בילוי עם הילדים. התכוונו להיות שם שעה וחצי ונשארנו שלוש שעות.
הלילה אנחנו מתארחים אצל שרון ודני בבית חרות.
יציאה: 09.15
ק”מ 190.
הכי אהבתי: את הפרדס של סבא יוסי.
הכי שנאתי: את הנסיעה הקופצנית בשביל העפר בכרמל.
יום שישי 3/5/2019
העייפות המצטברת החלה לתת אותותיה ואנחנו מתעוררים בבוקר מאוחר, יחסית.
כדי להרגיש קצת ים נוסעים לאכול ארוחת בוקר במרינה של הרצליה, יחד עם אוריה ומירי, כי כבר שבוע לא נפגשנו.
אחרי שעתיים ( מי אוכל ארוחת בוקר שעתיים? ) מתחילים בנסיעה אל המרפסת של המדינה, הנמצאת בישוב פדואל שבשומרון.
בתכנון המקורי היינו אמורים להקדיש יותר זמן לאזור השומרון, אבל החשש הביטחוני שינה לנו תוכניות. רק על המקום הזה לא אנחנו לא מסכימים לוותר, ובצדק.
מהמרפסת של המדינה רואים את קו החוף של ישראל מאשדוד ועד לטכניון על הכרמל. בסך הכל מרחק של 25 ק”מ בקו אווירי.
מקום מעלף, נוף מקסים משולב בתחושת פחד: מה היה קורה אם מישהו אחר היה שולט כאן.
” אני צריך לתדלק, נעצור בצומת רנתיס”.
” סבבה” אני אומרת בלי להבין את המשמעות.
מתחילים לנסוע ואחרי כמה מטרים אני רואה שלט ענק:” זהירות, כניסה לשטח A “
“מה שטח A עכשיו”, אני צועקת לו מהקסדה.
ואז אני רואה את הפניה לכיוון בית אריה.
ממשיכים בנסיעה בין הרי השומרון. מרוב לחץ התחלתי לבדוק מה יש יותר בכביש: מכוניות עם לוחית זיהוי צהובה או מכוניות עם לוחית זיהוי לבנה.
נכנסים לתחנת הדלק. המתדלק חובש כיפה והבחור בחנות דובר ערבית. מבולבלים? גם אני.
היעד הבא בתכנית שלנו הוא עין כרם.
ממשיכים בנסיעה. פתאום אני שמה לב שאנחנו עדיין בכבישי השומרון.
“לא החלטנו שאנחנו לא נכנסים לשומרון?” אני שואלת.
“אל תדאגי, כל הבלגן נמצא שם, רחוק מאיתנו.
וחוץ מזה לא יפה כאן? “
“מקסים פה, אבל אני פוחדת”.
הייתי צריכה לבקש תוספת סיכון במסע הזה.
סוף סוף מגיעים למחסום ליד מודיעין. אפשר להמשיך לנשום.
מטפסים על כביש 1 לכיוון ירושלים. הדרך יפה, התחושה נעימה ואני צורחת עם שלמה ארצי בקסדה:” אם לא נצא, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה”. פואטי משהו.
נכנסים להר אדר ונוסעים לגבעת הרדאר, שם נמצאת אנדרטת ההנצחה ללוחמי חטיבת הראל. עולים במדרגות אל ראש האנדרטה. הנוף מרהיב, הרוח חזקה מאוד ואנחנו יורדים מהר.
מהר אדר אנחנו קופצים לעין כרם לארוחת צהריים וחוזרים לכיוון מודיעין דרך הכביש המפותל של רמת רזיאל (395).
הלילה אנחנו מתארחים אצל רויטל וראובן בישוב רעות.
יציאה לדרך 10:15.
ק”מ. 200
הכי אהבתי: את המרפסת של המדינה.
הכי שנאתי: את תחושת הפחד בשומרון.
יום שבת 4/5/2019
“ממי, סגרו לכם את המסלול של היום, יש בלגאן בעוטף עזה”. אומרת לי רויטל בבוקר.
“מזתומרת?”
“עוטף עזה בבלגאן, אתם לא יכולים לנסוע לשם”.
אין ברירה, צריך לחשב מסלול מחדש.
מסתכלים במפה והמסלול שנרקם עובר לאורך גדר ההפרדה. נראה לי ששתיתי מיץ אומץ בלילה כי אין לי דרך להסביר את העובדה שהסכמתי למסלול הזה.
מתחילים ברכיבה לאורך כביש 38.
הדרך מתפתלת בין הגבעות של עמק האלה. הצהוב שולט ברקע. תיכף יהיה גם קצת ירוק.
עוברים את בית ג’וברין ולוקחים שמאלה לכיוון לכיש.
“יש כאן מקום שהאופנועים תמיד עוצרים בו. בא לך לעצור? “
“בטח”.
אנחנו עוצרים בחומוס דואי ליד מושב לכיש. חומוס דואי הוא צריף קטן שמוכר חומוס, לבנה, מלבי, שתיה וקפה/תה מהמדורה. מקום מקסים עם שולחנות מאולתרים בצל העצים.
דואי, תושב שקף חקלאי לשעבר, פתח את המקום אחרי שהתייאש מחקלאות.
במקרה פגשנו שם את ירון קב”ט מ.א לכיש, חבר של יעקב. הוא ישב שם עם עוד כמה חבר’ה, אז הצטרפנו אליהם.
“אני מכיר אותך מהפייסבוק”, אמר לי ירון . “את ככה וככה וככה”. סלברק’ה אני.
אחרי שעה ממשיכים בדרך. מדינה יפה יש לנו.
ממולי אני רואה את רכס הרי חברון.
“תגיד, זה המסלול שקבענו?”
“את רואה את גדר ההפרדה ממול? לשם אנחנו נוסעים. אל תדאגי, אני שומר עלייך”.
ואני, בלב: “מה אתה אומר “.
נוסעים צמוד לגדר ההפרדה (כביש 358). הכרמים של חבל לכיש מלווים אותנו בדרך. אנחנו כמעט לבד בכביש. איזה שקט.
חולפים על פני הישוב נטע, ואני נזכרת שביקרתי שם פעם, כשעוד היתה היאחזות נח”ל. אבל אז נכנסנו אליה מצומת פלוגות. 30 שנה, לך תזכור…
הרכיבה נמשכת. פונים לכיוון סנסנה ואני גומעת את המראות. ההרים מסביב צהובים-חומים עם נגיעות של ירוק. נוף מדברי מוכר.
“נדמה לי שראיתי שם מעבר גבול” אני אומרת.
“ממי, לשם אנחנו נוסעים, את לא זוכרת שהמסלול עובר דרך כביש 60?”
עוברים את מחסום יתיר לדרום הר חברון.
“תנשמי”, אני אומרת לעצמי ומיד מתחילה לספור לוחיות רישוי של המכוניות הצהובות לעומת הלבנות.
10:1 לצהובות.
באמת יפה כאן.
הדרך למאגר יתיר מתפתלת בין העצים. מגיעים למאגר ומגלים שהוא כמעט ריק. באסה.
אחרי חצי שעה מתחילים שוב בנסיעה ויוצאים בישוב חורה. אין לי מושג איך זה קרה, שיהיה.
אנחנו מתגלגלים לכיוון הבית.
מיד עולה חיוך בפני “שנ”צצצצצצצצ”.
הום, סוויט, הום.
יציאה 11:30. מאוחר יחסית, אבל היי, היינו צריכים לבנות מסלול חדש להיום. וחוצמיזה, אין מצב שהיינו מפסידים את הג’חנון של רויטל ( תכל’ס, רק בגלל זה ביקרנו שם 😜😜😜).
ק”מ 200
הכי אהבתי: את הכבישים ואת השקט.
הכי שנאתי: כלום, בעצם.
הסתיים לו מסע בן 9 ימים לאורכה ולרוחבה של הארץ.
אני רוצה להודות מכל הלב לכל אלו שפתחו בפנינו את ליבם, את ביתם ואפילו את המקרר שלהם. היה לנו עונג גדול לפגוש כל אחד ואחת מכם.
זה בעצם היה לב ליבו של המסע הזה. המפגש החברתי לצד הנופים בארץ.
תודה ענקית לבנות שלי ששמרו אחת על השניה ונתנו לנו את השקט הנפשי בידיעה שהן מסתדרות בלעדינו.
והכי חשוב, תודה לזה שנמצא לצידי, שזרם עם השגעון שלי ואיפשר לכל זה לקרות. אוהבת אותך ❤️
אני חושבת שהתובנה הכי חזקה שלי מכל המסע הזה – הוא המסע עצמו.
אני יושבת ועוברת שוב על הטקסט והתמונות, והלב שלי מתמלא. רוצה להיות שם שוב. עכשיו.
אבל בלי תובנות של ממש אי אפשר, אז ככה:
עד כאן אני.
עכשיו אתם – טיילתם עם האופנוע במסלול מיוחד בישראל?
תרשמו לי פה בתגובות. יהיה מעניין לגלות דרכים חדשות.
It Is Only Fair To Share
אושרה קמחי
בלוגרית טיולים ויועצת טיולים בארצות הברית, עם התמחות בטיול עם קרוואנים בארצות הברית.
את האהבה לטיולים רכשתי עוד כילדה בתנועת הנוער, ואח”כ לאחר הצבא בטיולים בארץ ובעולם.
מתוך האהבה שלי לטיולים ולתכנון טיולים למדתי וסיימתי בהצלחה קורס סוכני נסיעות ויועצי תיירות.
אושרה קמחי
בלוגרית טיולים ויועצת טיולים בארצות הברית, עם התמחות בטיול עם קרוואנים בארצות הברית. את האהבה לטיולים רכשתי עוד כילדה בתנועת הנוער, ואח”כ לאחר הצבא בטיולים בארץ ובעולם. מתוך האהבה שלי לטיולים ולתכנון טיולים למדתי וסיימתי בהצלחה קורס סוכני נסיעות ויועצי תיירות.
על המזוודות © 2019 כל הזכויות שמורות | עיצוב ובניית אתר על ידי 365evo Web Solutions
